ההרפתקה הכושלת שלי בטיול לאילת עם נהג משוגע

טוב, חבר'ה, בואו נדבר על זה ישר ולעניין – אני, הבחור שתמיד חושב שהוא יודע הכל על טיולים בישראל, יצאתי לטיול ספונטני לאילת, וזה הפך להרפתקה הכושלת הכי מצחיקה ומעצבנת בחיים שלי. הכל התחיל כי הייתי משועמם בתל אביב, יום שישי בבוקר, השמש זורחת, ואני אומר לעצמי: "למה לא? אילת, חוף, בירה קרה, מה יכול להשתבש?" אז קמתי, ארזתי תיק קטן עם בגדים להחלפה, משקפי שמש וקצת כסף, ויצאתי לתחנה המרכזית. חשבתי לקחת אוטובוס, אבל ראיתי את התור הארוך הזה, כמו נחש של אנשים מזיעים, ואמרתי: "לא, אני לא מחכה שעתיים. מונית שיתופית, זה יהיה מהיר וזול." כן, בטח, זול... בסוף זה עלה לי יותר בעצבים מאשר בכסף.

הגעתי לאזור המוניות, והנהג הראשון שנתקלתי בו נראה כמו דמות מסרט ישן – זקן פרוע, חולצה מכופתרת עד למעלה אבל מרופטת, ומבט של אחד שראה יותר מדי מדבר בחיים שלו. קוראים לו מוטי, או משהו כזה, לא זוכר בדיוק כי הייתי עסוק בלנסות לא להתחרט מיד. הוא צעק לי: "לאילת? בוא, אחי, אני לוקח אותך במהירות האור!" חשבתי שזה סתם בדיחה, אבל לא, הבן אדם התכוון לזה. עלינו למונית, שהייתה ואן ישן עם ריח של סיגריות ותבלינים, ועוד שני נוסעים הצטרפו – בחורה צעירה עם תרמיל ענק וגבר מבוגר עם מזוודה. "יאללה, מתחילים," אמר מוטי, והדליק את הרדיו על מוזיקה מזרחית בקולי קולות.

בהתחלה הכל היה בסדר, נסענו דרך תל אביב, יצאנו לכביש 1, ואני יושב מאחור, גולש בפלאפון, חושב על החוף באילת. אבל אז, כשהגענו לאזור ירושלים, מוטי התחיל להראות את הצבעים האמיתיים שלו. הוא דהר כמו מטורף, עוקף משאיות כאילו זה משחק וידאו, וצופר על כל אחד שמעז לנסוע במהירות החוקית. "מה קרה, אחי?" שאלתי אותו, מנסה להישמע רגוע אבל בפנים אני כבר מזיע. "כולם כאן נוסעים כמו סבתות! אני, אני נהג מקצועי, 30 שנה על הכביש!" הוא צעק בחזרה, ופתח חלון כדי לירוק החוצה. הבחורה לידי הסתכלה עליי במבט מבוהל, והגבר המבוגר רק נאנח והתפלל בשקט.

ואז הגענו למדבר. הכביש הפך ישר כמו חץ, אין כלום מסביב חוץ מחול וסלעים, והבן אדם לוחץ על הגז כאילו הוא בורח מהמשטרה. השעון מראה 180 קמ"ש, ואני אוחז במושב כמו בחיים שלי. "תאט, אחי, אנחנו לא ממהרים כל כך!" צעקתי, אבל הוא צחק: "ממהרים? החיים קצרים, צריך ליהנות!" פתאום הוא עצר בצד הדרך, באמצע שום מקום, ירד מהאוטו ואמר: "רגע, אני צריך הפסקה." חשבתי שהוא הולך לשירותים, אבל לא – הוא פתח את תא המטען, הוציא בירה קרה מהקולר, ושתה אותה בשלוק אחד. "בירה במדבר, זה כמו מים לחיים!" הוא אמר, ומציע לי אחת. סירבתי, כי אני לא שותה עם נהגים משוגעים, אבל הנוסעים האחרים הסתכלו עליי כאילו אני אשם בכל זה.

בזמן שהוא שותה, הוא התחיל לספר סיפורים. "אתם יודעים, פעם ראיתי חייזרים כאן במדבר. כן, כן, עב"מים, עם אורות ירוקים. הם נחתו לידי, ואחד מהם אמר לי: 'מוטי, תמשיך לנהוג מהר, כי העולם עומד להיגמר!'" צחקתי בנימוס, אבל בפנים חשבתי: "אלוהים, למה אני?" הבחורה לידי לחשה לי: "הוא משוגע לגמרי, בוא נברח." אבל איפה תברח במדבר? אין כלום, רק חול וקקטוסים. מוטי סיים את הבירה, זרק את הבקבוק לצד, ועלה חזרה. "יאללה, ממשיכים!" והמשכנו, אבל עכשיו הוא שר עם הרדיו, מספר בדיחות גרועות על חייזרים ועל נשים, ואני רק מנסה לא להקיא מהפחד.

כשהגענו קרוב יותר לאילת, חשבתי שהסיוט נגמר. רואים כבר את הים האדום, המלונות הגבוהים, ואני מתכנן איך אני יורד ומנשק את האדמה. אבל לא, כי החיים שלי הם קומדיה שחורה. פתאום האוטו מתחיל להשמיע רעשים מוזרים, כמו שיעול של זקן, ועשן יוצא מהמנוע. מוטי מקלל: "יא בן זונה, מה קרה לך עכשיו?" הוא עוצר בצד, פותח את המכסה, ומסתכל כאילו הוא מבין משהו. "התחמם, צריך לדחוף אותו קצת כדי שיתקרר." דחוף? אנחנו באמצע כביש ראשי, השמש קופחת, ואני צריך לדחוף ואן כבד עם מזוודות? הנוסעים האחרים ירדו, והתחלנו לדחוף. אני מזיע כמו חזיר, הרגליים כואבות, ומוטי צועק הוראות מההגה: "חזק יותר, אחים, כמו גברים אמיתיים!"

בסוף דחפנו אותו כמה מאות מטרים עד למלון הקרוב, והאוטו התניע שוב באורח פלא. הגענו, אבל אני הייתי הרוס – מלוכלך, עייף, ועם כאב ראש מהסיפורים שלו. מוטי חייך: "ראיתם? הרפתקה! תשלמו לי עכשיו, ותיהנו מאילת." שילמתי, ירדתי, והלכתי ישר לבר לשתות משהו חזק. בסוף זה נגמר בצחוק, כי מה עוד אפשר לעשות? אבל למדתי לקח – בפעם הבאה, אוטובוס, או אולי רכבת, או פשוט להישאר בבית. ישראל מלאה בהפתעות, אבל עם נהגים כאלה, עדיף לא להסתכן.

טוב, חבר'ה, עכשיו כשאני יושב כאן בבר של המלון באילת, עם בירה קרה ביד ומנסה להירגע מהטירוף הזה, בואו נחזור קצת אחורה ונדבר על החלק הכי משוגע בכל הסיפור – העצירה באמצע המדבר. כי אם חשבתם שהנהיגה הפרועה הייתה גרועה, חכו שתשמעו מה קרה כשהבן אדם עצר לשתות בירה ולהתחיל לספר סיפורים. זה היה כמו להיכנס לסרט מדע בדיוני זול, אבל במציאות, עם חום של 40 מעלות וריח של חול בכל מקום. אני יושב מאחור, מזיע, והוא פתאום לוחץ על הברקסים, כאילו ראה רוח רפאים. "הפסקה!" הוא צועק, ויורד מהאוטו כאילו כלום. אני מסתכל על הנוסעים האחרים – הבחורה עם התרמיל, שנראית כאילו היא בת 20 ומשהו, מטיילת לבד, והגבר המבוגר, שכבר נראה כאילו הוא מתחרט על כל החיים שלו.

מוטי פותח את תא המטען, ומוציא קולר קטן, מלא בבקבוקי בירה. "במדבר, צריך לשתות," הוא אומר, פותח אחת ומתיישב על אבן גדולה ליד הכביש. "בואו, תצטרפו!" הוא מזמין אותנו, כאילו אנחנו בפיקניק משפחתי. אני יורד, כי מה אפשר לעשות? אין מונית אחרת באופק, והמדבר ריק כמו המוח שלי באותו רגע. הבחורה יורדת אחריי, ולוחשת לי: "הוא שיכור? אנחנו צריכים להתקשר למשטרה?" אני צוחק בשקט: "לא יודע, אבל אם הוא שותה עוד אחת, אני לוקח את ההגה." הגבר המבוגר נשאר באוטו, מנופף ביד: "אני זקן מדי בשביל זה, תיהנו."

מוטי לוגם מהבירה, מנגב את הפה בשרוול, ומתחיל: "אתם יודעים למה אני עוצר כאן? כי זה המקום שבו ראיתי אותם בפעם הראשונה." "אותם?" אני שואל, מנסה להישמע מעוניין אבל בעצם מפחד מהתשובה. "החייזרים, אחי! כן, לפני עשר שנים, נסעתי כאן בלילה, והם נחתו. עב"מ ענק, עם אורות ירוקים וכחולים, כמו מסיבה בשמיים. אחד מהם ירד, נראה כמו איש קטן עם עיניים גדולות, ואמר לי בעברית מושלמת: 'מוטי, אתה הנבחר. קח את זה.' והוא נתן לי בקבוק בירה מהכוכב שלהם." אני מסתכל על הבירה ביד שלו: "זאת מהם?" הוא צוחק: "לא, זאת מהסופר, אבל הטעם דומה!" הבחורה צוחקת, אבל אני רואה שהיא מתוחה. "ואז מה קרה?" היא שואלת, כנראה כדי להעביר את הזמן.

מוטי ממשיך, מתלהב: "הם סיפרו לי סודות על העולם. אמרו שהממשלה מסתירה הכל, שיש בסיסים תת-קרקעיים במדבר הנגב, עם חייזרים שחיים שם. פעם אחת, הם לקחו אותי לסיבוב בכוכב שלהם, ראיתי כוכבים מקרוב, כמו בטלוויזיה אבל אמיתי. כשחזרתי, אף אחד לא האמין לי, אז אני מספר רק לנוסעים כמוכם, שמבינים." אני חושב לעצמי: "מבינים? אני בקושי מבין איך הגעתי לכאן." אבל אני מהנהן, כי לא רוצה להרגיז אותו. "מעניין," אני אומר, "יש לך הוכחות?" הוא קורץ: "ההוכחה בלב, אחי. אבל פעם צילמתי, התמונה בפלאפון." הוא מוציא פלאפון ישן, מראה תמונה מטושטשת של אור בשמיים. "רואים? זה הם!" הבחורה מתקרבת, מסתכלת: "זה נראה כמו מטוס..." מוטי נעלב: "מטוס? את לא מבינה כלום! זה חללית!"

השמש קופחת, אני מרגיש את החום נכנס לעצמות, והבירה נראית מפתה, אבל אני לא נוגע. "כמה זמן הפסקה?" אני שואל, מנסה להזיז את העניינים. "עוד קצת," הוא אומר, פותח בירה שנייה. "בוא אני אספר לכם עוד סיפור – על הפעם שהחייזרים עזרו לי בפקק." והוא מתחיל: "הייתי תקוע בכביש 6, שעות, והם שלחו קרן לייזר ופינו את הדרך. מאז אני נוסע מהר, כי הם מגנים עליי." אני מסתכל סביב, רואה את המדבר האינסופי, סלעים חומים, שמיים כחולים בלי ענן, ואני חושב: "אם יש חייזרים, שיבואו ויצילו אותי עכשיו." הבחורה לוחשת לי: "אני מפחדת, הוא לא נורמלי." אני מנסה להרגיע: "זה סתם סיפורים, הוא נהג טוב... בערך."

בסוף, אחרי 20 דקות של סיפורים הזויים, מוטי קם: "יאללה, חוזרים לכביש!" אנחנו עולים, והוא מתניע, אבל עכשיו הוא שר שירים על חייזרים, ממציא מילים. הנסיעה ממשיכה, אבל האווירה שונה – כולם שקטים, חושבים על מה שהוא אמר. אני מסתכל החוצה, רואה את הנוף משתנה, מהמדבר החום לעמקים ירוקים יותר קרוב לאילת, אבל בפנים אני צוחק: "זה ישראל, תמיד יש הפתעות." ואז, כשהים נראה באופק, האוטו מתחיל להשתעל. "מה עכשיו?" אני חושב, והסיוט ממשיך. מוטי מקלל, עוצר, ואומר: "צריך לדחוף." אנחנו יורדים, דוחפים את הוואן הכבד, מזיעים, צוחקים מהעצבים. הגבר המבוגר מצטרף, אומר: "בחיים שלי לא דחפתי מונית!" והבחורה עוזרת, צועקת: "חזק יותר!"

בסוף הגענו למלון, אבל זה היה רק ההתחלה של ההרהורים שלי על כל הטירוף. עכשיו, בבר, אני צוחק לבד, חושב איך סיפור כזה יכול לקרות רק כאן. אבל hey, זה מה שהופך את הטיולים לכיפיים, לא?

טוב, חבר'ה, עכשיו כשאני כבר התאוששתי קצת מהדחיפה הזאת, בואו נדבר על הסוף של כל ההרפתקה הזאת – כי אם חשבתם שהדחיפה הייתה השיא, חכו שתשמעו איך זה נגמר במלון, ועל המחשבות שהסתובבו לי בראש אחרי הכל. הגענו סוף סוף לאילת, האוטו מתניע בקושי אחרי הדחיפה, ומוטי חונה ליד המלון שלי, שנראה כמו משהו זול אבל עם נוף לים. אני יורד, רגליים רועדות, בגדים מלוכלכים מחול ומזיעה, והוא אומר לי: "ראית? הגענו! הרפתקה אמיתית, לא כמו האוטובוסים האלה שמשעממים." אני צוחק בכוח, כי מה עוד אפשר לעשות? "כן, מוטי, תודה על החוויה," אני אומר, ונותן לו את הכסף פלוס טיפ קטן, כי בכל זאת, הוא הביא אותי בשלום... בערך. הנוסעים האחרים יורדים גם, הבחורה מחייכת לי: "טוב, זה היה משהו. תיהנה באילת!" והגבר המבוגר לוחץ יד: "פעם הבאה, אוטובוס." כולם צוחקים, ואני נכנס למלון, מרגיש כמו אחרי מרתון.

במלון, אני עושה צ'ק אין, החדר קטן אבל נקי, עם מיזוג שמציל חיים. אני זורק את התיק, מתקלח במים קרים, ומתיישב על המיטה, חושב על כל היום הזה. מה התחיל כטיול ספונטני פשוט הפך לסרט קומדיה עם אלמנטים של אימה. מוטי הזה, עם הסיפורים שלו על חייזרים – אני צוחק לבד בחדר, כי זה נשמע כל כך הזוי, אבל במדבר, באמצע שום מקום, זה הרגיש אמיתי קצת. אולי הוא ממציא, אולי לא, אבל זה מה שהופך את ישראל למקום כזה – אנשים משוגעים, נופים מטורפים, והכל קורה בלי תכנון. אני פותח את החלון, רואה את הים האדום מנצנץ בשמש השוקעת, וחושב: "טוב, לפחות הגעתי. עכשיו, חוף ובירה אמיתית, לא כמו זאת של מוטי."

אבל הסיפור לא נגמר שם. בערב, אני יוצא לטייל בטיילת, אוכל פלאפל טוב, שותה בירה בבר קטן, ומספר לחברים בווטסאפ על כל הטירוף. אחד מהם כותב: "אתה משוגע, למה לא לקחת אוטובוס?" ואני עונה: "כי איפה הכיף בזה? עכשיו יש לי סיפור לספר." ואכן, זה נכון – החיים שלי מלאים בהרפתקאות כאלה, כי אני תמיד בוחר בדרך הפחות צפויה. כמו הפעם ההיא שניסיתי לטייל לצפון ונתקעתי בגשם, או כשנסעתי לירושלים ופגשתי איזה אמן רחוב שהפך לחבר. אבל הפעם, עם מוטי, זה היה רמה אחרת. אני חושב על הסיפורים שלו – חייזרים במדבר, בסיסים תת-קרקעיים – אולי יש גרעין של אמת? אני גוגל קצת בפלאפון, רואה כתבות על תצפיות עב"מים בנגב, וצוחק: "אולי הוא לא משוגע לגמרי."

למחרת, אני קם מוקדם, יורד לחוף. השמש זורחת, הים רגוע, ואני שוחה קצת, מרגיש את המים הקרים מנקים את כל העצבים מהיום הקודם. אחר כך, אני שוכר אופניים, מסתובב בעיר, רואה את ההרים מסביב, את הגבול עם מצרים, וחושב כמה ישראל קטנה אבל מגוונת. מאילת עד תל אביב, הכל קרוב, אבל הנסיעה יכולה להיות עולם ומלואו. אני פוגש כמה תיירים, מספר להם על הנהג המשוגע, והם צוחקים: "זה נשמע כמו ישראל!" כן, זה אנחנו – תמיד עם טוויסט. בערב, אני אוכל דגים טריים במסעדה, שותה יין, ומתכנן את החזרה. הפעם, אין סיכוי – אוטובוס, ישיר, בלי הפתעות.

אבל בואו נהיה כנים, אני יודע שבפעם הבאה אעשה משהו דומה. כי זה אני – הבחור שמחפש הרפתקאות, גם אם הן כושלות. מוטי לימד אותי לא לסמוך על נהגים זרים, אבל גם להנות מהטירוף. בסוף, זה נגמר בצחוק, כמו רוב הסיפורים שלי. אם אתם קוראים את זה וחושבים על טיול, קחו סיכונים, אבל תבדקו את הנהג קודם. ואם תפגשו מישהו שמספר על חייזרים – תגידו לו שלום ממוטי. זה ישראל, חבר'ה, תמיד מלאה בהפתעות. עד הפעם הבאה!

טוב, עכשיו בואו נעמיק קצת יותר בהרהורים שלי אחרי כל זה, כי זה לא סתם סיפור – זה לקח על החיים. אני יושב בחוף, רגליים בחול, וחושב איך הכל התחיל מספונטניות. בתל אביב, הכל מהיר, רועש, ואני רציתי שקט, ים. אבל הדרך לשם הייתה הכל חוץ משקט. מוטי, עם הנהיגה הפרועה, הבירות במדבר, הסיפורים – הוא כמו סמל לישראל הפרועה. כאן, הכבישים מלאים באנשים כאלה, שחיים על הקצה. אני זוכר איך דהרנו, הלב דופק, ואני חושב: "זה יכול להיגמר רע." אבל זה לא – הגענו, דחפנו, צחקנו. זה מלמד אותי שגם כשדברים משתבשים, אפשר לצאת מזה חזקים יותר, עם סיפור טוב.

והנוסעים האחרים? הבחורה עם התרמיל – היא נראתה הרפתקנית, כנראה מטיילת לבד, כמו הרבה צעירים כאן. דיברנו קצת בדחיפה, היא סיפרה שהיא מהצפון, באה לנוח. "פעם ראשונה באילת?" שאלתי, והיא צחקה: "כן, אבל לא ציפיתי לזה." הגבר המבוגר היה שקט, אבל בסוף אמר: "בגילי, אני מעדיף שקט, אבל זה הזכיר לי את הצבא." כן, כולנו קצת צבאיים כאן, מוכנים לדחוף כשצריך. זה מה שהופך את הטיולים לכיפיים – האנשים שאתה פוגש בדרך.

בערב השני, אני יוצא לטיילת שוב, רואה את האורות, המוזיקה, התיירים. אני חושב על החזרה – אוטובוס, כמו שתכננתי. אבל בפנים, אני יודע שזה לא יהיה ככה תמיד. כי החיים קצרים, כמו שמוטי אמר, וצריך ליהנות. אולי בפעם הבאה אקח מונית שוב, אבל אבדוק אם הנהג שותה בירה. או אולי אשכור רכב, אנהג בעצמי, אעצור במדבר בלי חייזרים. אבל hey, בלי סיפורים כאלה, הבלוג שלי יהיה משעמם. תודה, מוטי, על ההשראה. ועכשיו, חבר'ה, אם אתם באילת, תשתו בירה בשבילי – אבל לא בנהיגה!

ואם להיות רציני לרגע, למרות האירוניה – טיולים בישראל הם תמיד הפתעה. מהמדבר השקט עד לים הסוער, הכל יכול לקרות. אני אוהב את זה, גם אם זה מעצבן. בסוף, זה מה שבונה זיכרונות. עד ההרפתקה הבאה, תישארו בטוחים על הכביש.